יוקר המחיה

חיזוק מדינת הרווחה

ראשית אציין שאני מלווה במשך שנים את סוגיות יוקר המחיה. בזמן המחאה החברתית של 2011 הייתי בצוות ספיבק-יונה, צוות המומחים שהציג מצע מקצועי למחאה. חלק מהנושאים בהם עסקנו שם מתייחסים לחיזוק מדינת הרווחה והשירותים שהיא נותנת לאזרחים, כדי לחסוך הוצאות פרטיות. לדוגמא, שיפור מערכת החינוך הציבורית, כולל הליווי שהיא נותנת לתלמידים מתקשים, יחסוך למשפחות הוצאות על מורים פרטיים. שיפור מערכת הבריאות הציבורית יחסוך הוצאה על רפואה פרטית וביטוחים פרטיים – אלו דוגמאות לדברים שהמדינה יכולה לעשות באופן יעיל וזול יותר מאשר המגזר הפרטי. גם שיפור התחבורה הציבורית והמסילתית, יחסוך למשפחות אחזקת רכב ובמיוחד למשפחות עם שני כלי רכב או יותר. לשם כך נדרש שהמדינה תיקח אחריות רחבה יותר על השירותים והמחויבות שלה לאזרחים.

מחירי המזון

רוב מחירי המזון בישראל יקרים יותר מאשר בחו"ל, פרט לירקות והפירות, אשר נהנים מפטור ממע"מ בישראל.

מקטע ההפצה והשיווק: בעבר המגזר החקלאי בישראל הקים גופים קואופרטיביים שמטרתם לרכוש סחורה מהחקלאים, לעבד אותה ולשווק אותם לצרכנים. כך התחילה במקור תנובה – כגוף בבעלות הקיבוצים, שמטרתו לא להפיק רווח בשרשרת הייצור והאספקה אלא לתת לחקלאים שירותי מחלבה וייצור כדי לשווק את תוצרתם לצרכנים. כמו כן היו קואופרטיבים חקלאיים ששימשו כסיטונאים, רכשו את התוצרת מהחקלאים הבודדים, ביצעו מיון ואריזה והפיצו אותה לרשתות השיווק ולצרכנים הגדולים. מרגע שתנובה הפכה לחברה למטרת רווח ולאחר מכן רוב הבעלות שלה נמכרה, וכך גם סיטונאי הירקות והפירות, וגם רשתות הקואופרטיבים הפכו לחברות בע"מ (זוכרים את קו-אופ הריבוע הכחול שהפך ל"מגה" ואחר כך ליינות ביתן?), נוצרו פערי מחירים גדולים יותר בין המחיר שהחקלאי מקבל לבין המחירים שהצרכנים משלמים.
המסקנה ברורה: על המדינה, בשיתוף החקלאים, לעודד את החזרת הקואופרטיבים היצרניים והסיטונאיים כדי לאפשר לחקלאים לשווק את תוצרתם לצרכנים ולרשתות השיווק תוך הקטנת פערי המחירים.

הפחתת מחירי היבוא

רבות נאמר על כך שבענפים רבים בישראל שולטים "יבואנים בלעדיים", שאחראים לפערי מחירים גדולים לרעת הצרכן הישראלי בהשוואה לצרכן האירופי (ההשוואה היא לאירופה ולא לארה"ב בגלל הקרבה והקלות יחסית לניייד סחורה בין המקומות). בין האשמים העיקריים, חברות היבוא שסטוביץ ודיפלומט, אשר משמשות כיבואניות ראשיות של סדרה ארוכה של יצרנים ומותגים, בתחומי המזון, הטואלטיקה והקוסמטיקה. אם זה לא מספיק, פעלו אותם יבואנים כדי למנוע יבוא מקביל, ולדווח ליצרנים בחו"ל על יבוא מקביל כדי לחסום ערוצים אחרים מחו"ל. המגמה הזו נמשכת, בואו נסתכל למשל בדו"חות הרבעון הראשון של "דיפלומט" ונראה שהרווחים גדלים, וכיוון שהיא פועלת במספר מדינות, בואו נשווה את התרומה של הצרכן (הפראייר) הישראלי מול הצרכנים בחו"ל לרווחים שלהם:

בעשור האחרון, מאז המחאה החברתית של 2011, פעל משרד הכלכלה בדרכים שונות כדי להקל על היבואנים המקבילים, לחייב פירסום של רמת המחירים המקובלת באירופה בחלק מהמקרים, אולם לא התבצע שינוי משמעותי בשוק והמחירים נותרו יקרים וממשיכים לעלות – אין ספק שיש צורך בכלים חזקים יותר:

הקמת חברה ממשלתית: הממשלה יכולה לקים חברה ממשלתית שתעסוק ביבוא מקביל ותייבא מוצרים רבים של אותם יצרנים, כדי לייצר תחרות שהשוק ה"חופשי" לא מצליח לייצר.

חוק המותגים: החוק יסמיך את משרד הכלכלה לקבוע שבמוצרים המשווקים בישראל תחת מותג בינלאומי, רמת המחירים בישראל לא תעלה על המחיר הממוצע באירופה. חוק זה מתאים למשל לרשת הרהיטים IKEA, שמוכרת בישראל במחיר יקר יותר מאשר לצרכנים באירופה, ללא שום הצדקה (פרט להפרשי המע"מ שמצדיקים חלק קטן מההפרש). עם זאת, הפעלת חוק זה צריכה להיות תוך בחינה מדויקת של המצב בכל ענף, כדי למנוע מצב שבו הגבלת מחירים גם תוריד את ההיצע ותפגע בצרכנים, דבר שבודאי אינו המטרה כאן.

מחירי הדיור

אזכיר שאני מכיר את שוק הדיור גם מתקופת חברותי בועדה המחוזית לתכנון ולבנייה ת"א (2005-2010) שבה הייתי בין הראשונים שהתחילו לקדם דיור בר השגה. להערכתי חלק מהעלייה במחירי הדירות בעשור האחרון נבעה מהריבית הנמוכה, מצב זה מצד אחד העלה את מחירי הדירות אך מצד שני הקל על לקיחת משכנתא. אולם כידוע הריבית בשוק ההון עלתה, ואני צופה שזה יגרום לקשיים במימון ללוקחי המשכנתאות ולהורדת הכדאיות למשקיעים, וכך לירידה בביקוש וירידת מחירי הדירות. אולם אין מנוס ממעורבות ממשלתית פעילה יותר: כל הפרוייקטים על קרקעות שבידי רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) צריכים לשמש למכירה במסגרת "מחיר למשתכן", דיור ציבורי או דיור בר-השגה (השכרה ארוכת טווח במחירי עלות). לגבי שוכרי הדירות, יש להעביר חוק בדומה לזה שקיים באירופה ובארה"ב, שמונע העלאה חדה של שכר הדירה מעבר לעליית המדד ועוד 3% בשנה – כך תימנע עלייה פתאומית במחירי הדיור.

לפיכך אני מציע את הצעדים הבאים:

• יש להגדיל ב-10% כל שנה את מלאי הדיור הציבורי, תוך שימוש בקרקעות רמ"י וקרקעות עירוניות, ואף בשטחים חומים (המיועדים מבני ציבור) בתכניות פרטיות. כך גם יש להגדיל משמעותית את המלאי של חברת "דירה להשכיר" העוסקת בשכירות לטווח ארוך.
• כל המכרזים לבניית דירות למכירה על קרקעות רמ"י ועיריות יתבצעו בשיטת "מחיר מטרה" או "מחיר למשתכן".
• שכירות הוגנת: שכר הדירה בדירות פרטיות להשכרה לא יעלה ביותר מ-3% לשנה בתוספת עליית המדד, כולל במקרים של החלפת שוכרים.
• חובת בנייה לדיור בר השגה (להשכרה) תמורת קבלת אחוזי בנייה בקרקעות פרטיות כולל פרוייקטים של פינוי-בינוי (תמ"א 38/2). דיור בר השגה אין פירושו דירות במחיר השוק, אלא במחיר שלא יעלה על שיעור קבוע מההכנסה הפנויה של עשירונים 4-7 במשק לפי גודל הדירה. כלומר לא יקרה שהעשירון העליון יוכל לדחוף כלפי מעלה את כל מחירי שוק השכירות, כמו שקרה בשנים האחרונות ובמיוחד בת"א.
• דירות Air BnB: דירות מגורים לא יהפכו ל"חדרי מלון" על חשבון ההיצע לשוכרים מעבר ל-60 יום בשנה.